<h1>כתוב שם לראב"ד על בבא בתרא</h1>
<h2>דף ד:</h2>
במאור דף ב: ד"ה מתני' המקיף. לרי"ף סי' תרב. כתוב שם: המקיף את חברו משלש רוחותיו וגדר. פירוש כגון שגדר החיצון גדר שהוא בינו ובין קרקע הפנימי הניקף, ובמקום שנהגו לגדור בבקעה, וקא משמע לן במתניתן שאין מחייבין אותו לגדור בינו ובין חברו עד שיהא שמור מארבע רוחותיו וכו'. אמר אברהם: זה הוא תמה גדול שאין כמוהו. כי הם יכולין לכוף זה את זה לעשות גדר וחריצין ביניהם כאותה ששנינו [דף קז.] ומקבל עליו חריץ ובן חריץ וכו', ובתוספתא [ב"מ פי"א ה"י] כופין בני הבקעה זה את זה לעשות ביניהם חריץ ובן חריץ, וכל מקום שנהגו לגדור הוא כמו שכתב ועכשו שהקדים למה יפסיד. וכתב בסוף דפלוגתייהו דרבי יוסי ורבנן בקם דינא והדר דינא הוא, והיא פלוגתא דרבי אבא ורבי ירמיה ביבמות [דף לז:] והתם הוא מהדר לאוקומי פלוגתייהו כאדמון ורבנן דכתובות [דף קט:], ודחו להא מילתא ולא אוקמוה פלוגתייהו כרבי יוסי ורבנן, אלמא לית דוכתא דההוא פלוגתא הכא כלל. ומאי דפריש דהמקיף את חברו וכו' בגדרים שבין החיצון לפנימי הוא, אינו. דאם כן כשגדר את הרביעית שהיא פרוצה לרשות הרבים מה הועיל לעצמו ולא כלום. ואם תאמר בשכבר הקיף עצמו מבחוץ אם כן זה שוטה גמור הוא ולמה יגדור הרביעית כנגד האמצעי יגדור כנגד שדותיו הסמוכות לדרך ויהיה סגור לגמרי ויניח מכנגד האמצעי ויאכלוהו זאבים, ולמה קראו אותו בגמרא זה נהנה וזה לא חסר, הרי חסר ממון וחסר דעת הוא. סוף דבר הרוצה לעמוד על תוכן השמועה יבא ויסמוך על שלי, כי הארכתי כל הצורך ועיקר הדברים הללו לא על היזק ראייה ולא על כותל גבוה ד' אמות, אלא על גדר עשרה טפחים להשמר משן ורגל ובמקום שלא נהגו לגדור משום היזק ראייה עסקינן, שאילו היה ביניהם דין היזק ראייה לעולם יכוף אותו, וזה כופה את זה בראשונה ושניה ושלישית, ואין לנו בכאן ענין כי אם גדר לשמירה. הלא תראה במעשה דרוניא [דף ה.] דאמר ליה ועיזא לא בעי אכלויי אי נמי בנטירא בר זוזא, ואין להביא כאן היזק ראייה, כאשר הביא בעל החיבור הזה.
<h2>דף ו:</h2>
במאור דף ג: ד"ה הא דאמרינן. לרי"ף סי' תרח. כתוב שם: הא דאמרינן בכשורא דמטללתא לבתר תלתין יומין הויא חזקה כו'. אמר אברהם: הפירוש הראשון חשך ולא אור. גם השני חלוש מאד, שאם בנאו האחד בידוע ובא חבירו לאחר זמן ונעץ שם כשורא דמטללתא, אם לאחר זמן אינה חזקה להוציא הכותל מחזקת בעליו אף זה למה יוציא בחזקה זו. ואינו דומה לבי קורי [דף ו.], דהתם הבונה עצמו הניח אותם בשעת בנינו דומה שכבר פייסו בדמים ואפ"ה לא הוי חזקה, כל שכן זה דמנפשיה עביד ואי לאחריני לא הויא חזקה עד שלש שנים אמאי הויא חזקה להאיך. הא אין עליך אלא מה שאמרו הגאונים ז"ל שיש חזקות חלוקות. ואין לי להאריך.
<h2>דף יח:</h2>
במאור דף ט: ד"ה ה"ג. לרי"ף סי' תרנא. כתוב שם: ה"ג וכן כתוב בספרי ספרד אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וכו', עד ואי לא סמיך למה לי למימרא הכי. פירוש, לדידך דאמרת בדליכא ירק ובדליכא דבורים עסקינן, היכי אמר מפני שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלא דמשמע השתא הן באות והשתא הן אוכלות, היה לו לומר למחר הן באות ואוכלות לגלוגי חרדלא. אמר אברהם: כמה הוא חלוש זה הפירוש, הנה שבע שנים באות [בראשית מא], עתידות לבוא. ועוד דאי לא סמיך לא משמע הכי. וברוב הספרים: ואי לא סמיך היכי משכחת לה, ולאו בלישנא בעלמא קא קפיד אלא בגוף הסמיכה, ועוד מה כח יש בזו הקושיא יותר מן הראשונה שאמר ת"ק את החרדל מן הדבורים ולא אמר ממקום הדבורים וכמה דוחקים גדולים והפוך לשונות יותר מזה מצאנו בתלמוד שאין צריך לפרש ושני הלשונות אחד הם ואין ראיה מזה. ועוד מאי קושיא מדרבי יוסי הא רבי יוסי שרי אפילו איתנהו לתרוייהו מן הטעם שפירש ורבנן אסרי אפילו איתנהו לדבורים כרבא. כתוב שם: אלא אמר רב פפא בלוקח, כלומר כשהתיר רבי יוסי בחרדל לא התיר אלא בלוקח [כגון שהיו למוכר חרדל ודבורים סמוכים זה לזה] כו'. אמר אברהם: ומה הוקשה לנו מדרבי יוסי, והא טעמא קא אמר שאין לנו להטיל ההרחקה על בעל החרדל לבדו כי אם על שניהם לפי ששניהם מזיקים זה את זה, ואם זה לא ירחיק אף זה לא ירחיק, ומה אנן צריכים טעם אחר לדברי רבי יוסי ולהעמיד דבריו בלוקח כדי שיקשה לנו טעם דברי חכמים.
כתוב שם: אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו. כלומר שאינו נקרא מזיק עד שיהא ניזק מזומן מעכשו לקבל הנזק וכו'. אמר אברהם: זה הפירוש נראה קרוב והוא רחוק מאד. חדא כי לעולם מי שמזמין נזק לחברו על העתיד ומונע לו מקום בתוך של עצמו מעשות בו חפציו מזיק גדול הוא, ועוד לא הוה ליה למימר הכי אלא הכי הוה ליה למימר אין הכי הוא דוקא דאיכא דבורים. מיהו לא אמר רבא אלא כנגד בור משום דאיכא היזק מיד אבל בשאר מילי לא אמר, ישוב לא היינו צריכין להקשות על מילתיה דרב יוסי ולא על התחבולות שנאמרו עליו. ואם סמך פירושו לדברי רבינו חננאל ז"ל, דברי הרב נכונים הם לענין הלכתא לולי מה שאמר דלית הילכתא כרבי יוסי בדבורים וחרדל, והייתי אומר כי התירוצין שתירץ רבא יש מהן שאין לסמוך עליהם, כגון אילן ובור ואילן סמוך לשדה חברו וחרדל מן הדבורים לפי שאילן אינו גיריה ובעידנא דנטע וזרע ליתנהו לשרשים ועלים, הנך ודאי אע"ג דאיתיה לבור ושדה ודבורים מותר דהא קיימא לן כרבי יוסי, וכי איצטריך רבא לתרוצי אליבא דרבנן הוא דאיצטריך, דכי היכי דאסרינהו רבנן בדאיתנהו לנזקים הם הכי נמי בדליתנהו, אבל כל שאר הדברים שהמזיקין ישנם שם אעפ"י שאין הניזקין שם אסור דכשיהיו גיריה נינהו דהא מודה רבי יוסי בכולה מתני' בר מהנהו דמפרש בהוא דליתנהו למזיקים בההיא שעתא. ואני לא מצאתי בדברי רב חננאל ז"ל מה שהעיד עליו דלית הילכתא כרבי יוסי בדבורים וחרדל.
<h2>דף לג.</h2>
במאור דף יז. ד"ה קריביה. לרי"ף סי' תרצג. כתוב שם: קריביה דרב אידי בר אבין וכו', עד דכי היכי דחזית ליה את אי אפשר דלא חזו ליה אחריני, ועדות יום אחד אם אמת היה הדבר שדר בו קלה היא להביא עדים עליה וכו'. אמר אברהם: כמה הם חלושות ורעועות הטענות, אדרבה דירת יום אחד קול אין לה ואינה ידועה, אבל שלש שנים כיון דהוא חורש והוא זורע והוא קוצר בשדה ובחזקת הבתים רואין אותו נכנס ויוצא ומכניס ומוציא בוקר וערב אי אפשר שלא יהיה לו עדים. אלא הטעם שהצריכו רבי חייא [דף מא:] להביא עדים דדר ביה חד יומא ואיהו לא הוה מהימן למימר קמי דידי דר ביה חד יומא משום דתרי זילי לא מזלזלינן בחזקה מגו וטוענין ללוקח, ודי לנו כשנדע בו שהוא לוקח והוא בדירת יום אחד ואחר כך טוענין לו ונאמר אמת היה שלקחה אותו פלוני מפלוני הראשון שהיה בעל הקרקע.
<h2>דף לז.</h2>
במאור דף יט. ד"ה זה החזיק. לרי"ף סי' תשד. כתוב שם: זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקעות וכו', עד דאמרינן בפרק חזקת הבתים מכר אילנות ושייר קרקע לפניו פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן וכו'. קשיא לן אי שני אילנות הן ופליגי בהו רבי עקיבא ורבנן, דלרבי עקיבא אית ליה קרקע וקיימא לן כותיה וכו'. אמר אברהם: הריני נזקק לתרץ קושיות אדוני הרב ז"ל ולברר את הספק שהוא מסתפק מתוך דבריו בהא דאמרינן מכר אילנות ושייר קרקע לפניו, אם בשני אילנות או בשלשה. ובאמת וברור בשני אילנות פליגי, אבל בשלשה דברי הכל קנה קרקע תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, ממאי מדאמרינן בפרק המוכר את הספינה [דף פב:] לא מיתוקמא מתניתין כרבי עקיבא, פירוש הא סיפא דמתניתין, אלא כדרבנן וקתני דשלשה יש להן קרקע, ובסוף פרק המוכר את הבית [דף עא:] אקשינן על רב הונא דמוקים לרבי שמעון כרבי עקיבא ומי מצית אמרת הכי והתניא הקדיש שלשה אילנות ממטע עשר לבית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן פחות מכאן או יותר על כן או שהקדישן בזה אחר זה הרי זה לא הקדיש את הקרקע ולא את האילנות שביניהן, ואמרינן מני הא אי לימא רבי עקיבא הא אמר מוכר בעין יפה מוכר וכל שכן מקדיש, כלומר וכי הקדישן בזה אחר זה אמאי לא הקדיש קרקע, והלא אף המוכר קנה קרקע. ובמסקנא, אלא פשיטא רבי שמעון אליבא דרבנן קאמר וקסבר כי היכי דמוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי וכו', אלמא לרבנן שלשה אילנות יש להם קרקע ושנים אין להם קרקע, ורבי עקיבא אפילו שנים יש להן. כל זה אנו רואין מזו השמועה. גם מה שכתב אדוני הרב ז"ל דאית דבעו מימר כי אמר רבי עקיבא דשייר אילנות לעצמו אין לקונה שני אילנות קרקע, גם זה נוכל לראות מזו הברייתא דליכא לאיפלוגי בהכי, דהא קתני או שהקדישן בזה אחר זה הרי זה לא קנה קרקע, ואמרינן דלרבי עקיבא אית ליה קרקע, ומשום הכי לא מצינן לאוקומי לרבי שמעון כרבי עקיבא, ואי מודה רבי עקיבא בששייר אילנות לעצמו שאין קרקע לשני אילנות והלא זה שייר ואמרינן דלרבי עקיבא אית להו קרקע. הנה סר הספק מכאן, דבודאי רבי עקיבא ורבנן בשני אילנות פליגי ובין בשדה אילן בין בשדה לבן, דמכל מקום ג' אילנות במטע עשרה לבית סאה הרי זה הקדיש הקרקע ואת האילנות שביניהם, פחות מכן שלא יהו מקורבין יותר מזה שדה אילן קרינא ביה, ויש להם קרקע אפילו לרבנן. ולא כדעת בעל החיבור הזה, שחלק בין פרדיסא לשדה אחר, ולא פירש דבריו מה יהיה בשני אילנות בשדה אחד לרבי עקיבא ואי בשדה אחד מודה דאין לו קרקע מאי קשיא לן הכא אי רבי עקיבא הא אמר מוכר בעין יפה מוכר, והלא לא אמר אלא בפרדס או בבוסתנא. עתה אשוב על הקושיות שהקשה אדוני הרב ז"ל, שאינן קושיות כי אם תמיהות דאיפשר דמתניתין רישא דלא כרבי עקיבא וסיפא מודה בה רבי עקיבא, והאי דקאמר לא מיתוקמא מתניתין כרבי עקיבא על סיפא נמי קאמר. ומאי דקשיא ליה נמי דקיימא לן כרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר, אומר אני שיש הפרש בין שני אילנות לשלשה ואפילו לרבי עקיבא, דנהי דאית להו קרקע דאי מייתי נטע אחריני ודרך נמי אית להו, אבל חוצה להו לית להו, ושמא לא אפילו ביניהם דאי מזדרע ביניהן, ואילו לר' מאיר אית להו דשנים שדה אילן קרי ליה ולית הילכתא כותיה, ולאו מתורת עין יפה אית ליה לרבי מאיר דדילמא כרבנן סבירא ליה בהא ואין להם דרך וכן בור ודות.
כתוב שם: הילכך בשני לקוחות שהחזיק זה בקרקע וזה באילנות סבירא ליה לרב זביד דמגרע גרע בעל האילנות, אחר שהופרש הקרקע מן האילנות שהיתה טפלה להם וכו'. אמר אברהם: ואיך תקבל הדעת דברים אלה שיהיה הקרקע טפלה לאילנות ובעבור שמכרו לאחר נחלש כח האילנות לרב זביד ונגרע כחן משלש אילנות בשדה אחד. וכמה נכנסה הפלגה גדולה בין רב זביד לרב פפא, דלרב זביד נגרע כח האילנות, ולרב פפא יפה כחן ליטול חצי הקרקע דוקא וזו החלוקה אינה ברורה אם יטול הקרקע חוץ ממקום האילנות וחוץ מתחתיהן וביניהן אם לא, ואם נחשוב את אלו כמות החצי פעמים שיורע כחן משלשה אילנות דעלמא אם ימעט המותר על אלו. עוד יש ריעותא אחר שיטול בעל הקרקע חציו תחת האילנות וביניהן ויזרע אותו ויטנפו פירותיו ולא יהיה לו מקום ללקט פירותיו, וזאת הנבואה צריכה פתרון. ואם מצאנו להם מחלוקת לרבי עקיבא ורבנן בשני אילנות דעלמא, כמו שכתבתי למעלה בראיה ברורה, מאין לנו להכניס ביניהם מחלוקת אחרת בלא ראיה גמורה. ועוד משנה שלימה שנינו בראש שביעית [פ"א מ"ב] איזה שדה אילן כל שלשה אילנות לבית סאה.
כתוב שם: ודיני שני אילנות ושלשה אילנות מפורשים וברורים במקומם, ובכולן פסק בהן הרי"ף ז"ל בהלכותיו [סי' תשעו, דף לח.] פסק נכון וברור, אבל מה שכתב פרק המוכר את הבית והא דרב הונא עדיפא דאי מהתם הוה אמינא כו'. אמר אברהם: איני רואה בכאן פסק ברור, אבל מתוך דבריו משמע דבשני אילנות פליג רבי עקיבא ואמר יש להן קרקע שהרי הביא אותה השמועה של חזקת הבתים [דף לז.] בכאן פרק המוכר עם ענין שני אילנות ושלשה אילנות, ואין לנטות מזה מן הראיות שכתבתי למעלה, והלכה כר' עקיבא. עתה קשה לי מדברי הרב ז"ל אל דבריו שהרי נחלקו [דף פג:] על שלשה אילנות כיצד הן עומדין, רב אמר כשורה ורבי יוחנן אמר כחצובה, פירוש כעיגול, ומשום הכי קנה קרקע עמהם משום דלא מזדרע בינייהו אבל כשורה אין להם קרקע, ופסק הרב ז"ל [סי' תשפד, דף מ:] כרבי יוחנן, ואם שנים יש להם קרקע כרבי עקיבא והרי הם כשורה, וכי מפני שבא השלישי ועמד בשורתם הפסיד. ועוד שאלו בגמרא [דף פג.] שנים בתוך השדה ואחד על המצר שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חבירו מהו, וכתב הרב ז"ל [שם] הנך בעיי עלו בתיקו וכל תיקו דממונא קולא לנתבע, ואם שנים יש להם קרקע מאי קולא איכא הכא, ומהכא משמע דסוגין כרבנן. עוד קשה לי על דברי הרב ז"ל שהניח מה שאמרו נהרדעי פרק חזקת הבתים [דף לז:] האי מאן דזבין ליה דיקלא לחבריה קני ליה משפוליה עד תהומא, ואתקיף עליה רבא לימא ליה כורכמא רישקא זבני לך וכו', כלומר שאין לו קרקע ובהכי סלקא שמעתא, והרב ז"ל הניחה, ודומה דסבירא ליה דאילן אחד נמי יש לו קרקע כרבי עקיבא ולא מפליג הרב ז"ל בין שנים לאחד ואין לו תירוץ על זה, דהתם משמע דתרי אילני לית להו קרקע, והכא משמע דאפילו אחד יש לו קרקע, על כן נראה לי מה שכתבתי למעלה [ד"ה הילכך] דשני אילנות אע"ג דיש להם קרקע כרבי עקיבא אבל ביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו אין להם, ועל זה שאלו שנים בתוך שדהו ואחד בתוך של חבירו אם הם כשנים או כשלשה. אבל מה שהניח לא ידעתי על מה דאע"ג דסבירא לן כרבי עקיבא הני מילי בשנים אבל באחד שמא רבי עקיבא מודה דהא איכא רבי מאיר דסבירא ליה הכי דמפליג בין שנים לאחד הילכך אין לנו לדחות שמועה בלא ראיה.
<h2>דף לט:</h2>
במאור דף כ. ד"ה וכן הא דאמרינן. לרי"ף סי' תשז. כתוב שם: וכן הא דאמרינן צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, נראה לי הטעם דלא ליטעון ולימא אחר מחאה זבנתה מינך ומעיקרא לפירות ירדתי, ואי טעין הכי טענתו טענה, ואי לא טעין אנן לא טענינן ליה. אמר אברהם: דבור זה יצא שלא לצורך, וכי טוענין ללוקח הבא מטענת עצמו. והרב הצרפתי שאמר כיון דעל כרחו מודה דמעיקרא לאו בתורת מכירה נחת בה אינו נאמן לומר אחר כך בתורת מכירה החזקתי בה אחר מכאן, תמה אני על דבריו, ומי הכריחו להודות דמעיקרא לאו בתורת מכירה נחת בה, וכי מפני שמיחה זה ואמר פלוני גזלן הוא אם יחזיק אחר כך שלשה שנים בלא מחאה למה יפסיד את מקחו, ואפילו לא יטעון מתחלה לפירות ירדתי אבל יאמר מתחלה לא הודה לי ולבסוף חזר והודה לו ועל כן לא מיחה ומתוך שלא מיחה לא נזהרתי עוד בשטרי ובשביל כך צריך בסוף כל שלש ושלש. כתוב שם: והני מילי דאכלה שבע שנין דקדים חזקה דהאי לשטרא דהאי, אבל אכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו. ואם כדברי הרב ז"ל מה הועילה לן זו המחאה שיש חזקה אחריה וכו'. אמר אברהם: תמה אני על דבריו, ולמה לא תועיל לבעל השטר המחאה שמיחה המוכר באותו המחזיק, והלא לא עלתה לו חזקה בפניו עד שמכרה לאחר, ואיך יוכל המחזיק הזה לזכות בקרקע זה מכח המוכר ההוא והלא מכרה לאחר. ואם היה בא השני אז היה טוב שאם יאמר אחר שראיתי שכפר בי המוכר ההוא ומכרה לך חזרתי ולקחתיה ממך היתה טענתו טענה גדולה, אבל כל זמן שבא מכח המוכר ההוא אפילו יטעון כמה פעמים אחר המחאה שלו לקחתיה ממנו לא תועיל לו, שאין לו בה שום זכות.
<h2>דף מ:</h2>
במאור דף כ: ד"ה רבה ורב יוסף. לרי"ף סי' תשט. כתוב שם: וקיימא לן כנהרדעי, וקיימא לן נמי כרבא דהא פסק תלמודא [דף מח:] כותיה, והילכתא בכולהו זביניה זביני, הילכך לא כתבינן מודעא אלא בגיטא ומתנתא וכגון מעשה דפרדיסא וכו'. אמר אברהם: ומה אומר אחרי זאת שפסק שלא כפסק הגאונים והרבנים, שהוא אומר שאפילו ימסור מודעה על אונס מכירתו והאונס ידוע להם לא תבטל מכירתו. ואולי הוא סבור כי הוא בלא מסירת מודעא, וטועה הוא בזה, הלא יראה מה שאמרו [דף מ:] על מלתא דנהרדעי, דאמרינן כל מודעא דלא כתיבא אנו ידעינן וכו', ומתמהינן עלה מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלוי מילתא בעלמא היא, אלמא במסירת מודעא קא מיירו. וכל לשון מודעה אינו אלא באמירת בעל המעשה שהוא מודיע את דעתו וענינו, וכן אמרו [דף מ.] מודעא בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. ואם דקדק מה שאנו רגילין להקשות על מה שאמרו [דף מ:] מודה רבא היכא דאנוס כמעשה דפרדיסא ולמה לא אמרינן מודה רבא היכא דמסר מודעא אזביני, זאת הקושיא הוקשה לנו בזה. וכבר התנצלנו ממנה בפירושנו, דלא אייתי מעשה דפרדיסא אלא לרבותא, דאפילו לדברים הניכרים הויא ידיעת אונס כגון מעשה דפרדיסא שלא נודע אונס אלא בהכמנת עדים ואע"פ שהוא יכול להתהפך בתחבולות, ולא נחוש לדבריו, והכל לפי ראיית העדים ודעתם. ועוד למדנו ממעשה דפרדיסא שאפילו אונס ממון אונס הוא דלאו דוקא אונסא דגופא כמעשה דפפי וטאבי [דף מח:]. והרוצה לעמוד על האמת יעיין בפירושנו.
<h2>דף מו.</h2>
במאור דף כה. ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' תשכד. כתוב שם: כתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו כיון דאיתותב רבה וכו', עד ואני אומר כי אין לתפוס על הרב אלפסי ז"ל בכך, ודבריו נכונים הם אלא שאחז בהם דרך קצרה כמנהגו וכו'. אמר אברהם: ברוך השם אשר נתן חנו בהלכה זו בעיני בעל הספר הזה כי אין הפנים מראין כך. ואין לתרץ דברי פסקי הלכות כך כי הם צריכים לברר דבריהם. והרב רבי יוסף הלוי תלמידו היה וידע מה שאמר הרב ז"ל, על כן השיב מה שהשיב. ועל כל זה אינו כדאי לסמוך על תירוצו ואפילו היה דעת הרב ז"ל לומר כך, אלא כפשוטה דברייתא דוקא ראה דאע"ג דלא מסר לה בסהדי לית ליה חזקה, דאי אמרת יש לו חזקה לא שבקית חיי לכל בריה, דאטו כי מייתי ליה איניש מידי לאומן לתקוני בסהדי אתי ליה, הלכך כיון דחזי ליה גביה וידעי דהאי חפצא דהאי הוא כי אמר לקוח הוא בידי לא מהימן, אבל מסר ליה בסהדי כיון דלא ראה ולא ידעינן אי איתא גביה או לא מגו דיכול למימר אהדרתינהו נהלך כי אמר לקוח הוא בידי מהימנינן ליה במגו, ואי אמרת הכא נמי כי מייתי ליה איניש מידי לתקוני מטמין ליה ואמר לקוח הוא בידי ומהמנינן ליה במגו, לא דמי דהכא אי לא מפיק ליה השתא אי אפשר דלא מפיק ליה זימנא אחריתי וחזו ליה גביה ותבעי ליה, הלכך כל זמן דלא חזי ליה גביה מהמנינן ליה במגו. ומילי דטעמא נינהו ולית לן לדמויי מלתא למלתא בדלא דמו בטעמא ולאפוקי ממונא מידא דגברא אלא בראיה ברורה.
<h2>דף נו:</h2>
במאור דף ל. ד"ה ורבנן. לרי"ף סי' תשמז. כתוב שם: ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ליה וכו', עד הא לא קשיא דלא כרבי עקיבא ודלא כרבנן היא, דהא עדות טביחה לאו מידי הוא דעבדינן בה עובדא וכו'. אמר אברהם: כבר הצלנו את הרב ז"ל מן הקושיא החלושה בבבא קמא דעדות טביחה לאו מידי היא דעבדינן בה עובדא, עדות היא לגבי פחת שחיטה, ואפילו על פי עצמו וכל שכן בעדים, והטעם שכתב לרב רבי משה ב"ר יוסף ובעיני חלוש הוא מאד, מאין לנו לפגום עדות בכך, וכל שכן דגבה וכריסה שני מקומות הן, וזה ראה אותה מלפניה וזה מלאחריה. והטעם הנזכר בתלמוד הוא יותר חזק ללמד ממנו מן הטעם שלא נזכר. והרבה תפשתי עליו במסכת סנהדרין פרק אלו הן הנחנקין בענין עדי גנבה ועדי מכירה בנפש שהוזמו.
במאור דף ל: ד"ה אמר רב יהודא. לרי"ף סי' תשמט. כתוב שם: וקושיא דרב נחמן שהוקשה במפוזרות, מפוזרות כעין רצופות קאמר באתרא דמוברי באגי דמודה רב הונא, וכדרמיא לשמעתא דרב יהודה בעי לאקשויי ליה דהא סליק אדעתיה למימר וכו'. אמר אברהם: אני מעיד עלי עדות שמים וארץ כי מכמה שנים ספר לי התירוץ הראשון שהיה משתבח בו ואמר כי אדוני הרב ז"ל שבחו, ואני זכור שקראתי עליו כחומץ לשנים וכעשן לעינים, והקשיתי עליו כל מה שהוא מקשה עתה על עצמו. כתוב שם: ותשובת השאלה הזאת עמוקה ונפלאה ונעלמה מעיני רוב חכמי דורנו וכו'. אמר אברהם: הנה זה בעל החיבור משתבח בעצמו מן הטעם המפורש במקומו דבין חיטי לשערי לא דייקי אינשי אבל השנים ודאי ידועים הם, וצריך אדם לדקדק עליהם לענין שמיטה ולענין מעשרות, ועוד כיון דמשיך זמנייהו אי אפשר דלא שמעו ליה הני מהני, כדאמרינן [סנהדרין דף מ.] באחד אומר בשלשה בחדש ואחד אומר בחמשה עדות בטלה, דבתרי שפורי לא טעו אינשי, וכל שכן במשך שלש שנים. ואם היו בכאן מכחישין זה את זה. שזה אומר בשנים בחדש לקח פלוני זה הקרקע, וזה אומר לא כי אלא בשלשה לקחו הלא עדותן קיימת, שהרי אילו בדיני נפשות כשרה ואע"פ שהיו מן החקירות אלא שהכל הולך אחר זה הטעם, שכל דבר שאנו יכולין לתלות בטעות אין תולין אותו בהכחשה ואפילו בחקירות. ואפשר שאם היה אחד אומר אכלה חטים ואחד אומר אכלה עדשים עדותן בטלה. שהרי בין חטים לעדשים ודאי ידעי אינשי בלא דקדוק, והא לא תלה את הטעם אלא משום דלא דייקו בהו אינשי, ועל זה הטעם אנו סומכין בכל ההכחשות המתקיימות עדותן.
<h2>דף נט.</h2>
במאור דף לא: ד"ה אמר רבי זירא. לרי"ף סי' תשנה. כתוב שם: אמר רבי זירא למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות. פירש הרב רבי יעקב ב"ר מאיר ז"ל [תוד"ה למטה] דאחלון המצרי קאי אבל הצורי בין כך ובין כך יש לו חזקה ויכול למחות, והעיד שחזר בו הרב רבי שמואל אחיו בסוף ימיו ממה שכתב בפירוש [רשב"ם ד"ה א"ר זירא] בהפך מה שאמרנו. אמר אברהם: כמה הוא זה דבר מופלא מאין זו להם, ומתניתין [דף נח:] קתני אין לו חזקה והוא אומר יש לו חזקה והיה לרבי זירא לומר לא שנו אלא למעלה מארבע אמות אבל למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות. ועוד אם איתא דהכי הוא תנא דמתניתין אמאי פתח ביה בהיתרא והלא איסור היזק אתא לאשמעינן ואם איתא דצורי משכחת ביה איסור היזק הראוי לחזקה בדידיה איבעיא ליה למיפתח טפי ותו לא מידי. ועוד דקתני בסיפא רבי יהודה אומר אם יש לה מלבן אע"פ שאין ראשו וכו' יש לו חזקה, מדמהדר בתר מלבן הוה לה לתרוייהו למימר למטה מארבע אמות יש לו חזקה, וכל מי שיש בו דעת מבין ומשכיל לא יחלוק על זה.
<h2>דף סו:</h2>
במאור דף לה: ד"ה בעי רב יוסף. לרי"ף סי' תשסח. כתוב שם: בעי רב יוסף מי גשמים שחשב עליהם להדיח בהם את האיצטרוביל מהו, אליבא דרבי אליעזר לא תיבעי לך דהא אמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכו'. אמר אברהם: טעם זה אינו נכון, והלא לענין מכירה אינו מועיל בו קביעות לעולם.
<h2>דף ע.</h2>
במאור דף לז. ד"ה בעא מיניה. לרי"ף ב"מ סי' שנב. כתוב שם: בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו ואמר לו החזרתים לך מהו וכו', עד התם לאו לפוטרו ממון דבלאו הכי נמי מיפטר דהא אסיקנא דמהימן, אלא לפוטרו משבועה חמורה. אמר אברהם: יש כאן שבוש. היה צריך לומר לא לחייבו ממון אלא לחייבו שבועה חמורה. וכן עיקר.
<h2>דף ע:</h2>
במאור דף לז. ד"ה נימא. לרי"ף ב"מ סי' שנב. כתוב שם: ויש מי שסובר להעמיד שמועה זו ביתומים גדולים כדי לפרק קושיא, כי לפי עצמם הם באים בטענת אביהם ואומרים כך אמר לנו אבא שהחזיר זה הממון ואינן באין בטענת נאנסו. אמר אברהם: כל מה שהאריך בעל המאור הזה בזה אי אפשר, כי כל הגאונים ז"ל שוין שטוענין להן טענת נאנסו, ואפילו מי שיאמר אין אנו טוענין להם, אם הם טוענין בטענת עצמן בספק מקבלין מהן. וכבר השבנו על דבריו פרק הגוזל כי גם שם האריך.
<h2>דף עא.</h2>
במאור דף לז: ד"ה אמר רב הונא. לרי"ף סי' תשעו. כתוב שם: אמר רב הונא אע"ג דאמור רבנן הקונה אילנות בתוך של חברו לא קנה קרקע בין לרבי עקיבא בין לרבנן וכו'. אמר אברהם: כבר כתבנו את העיקר פרק חזקת הבתים. כתוב שם: והא דאמרינן אפילו לרבי עקיבא פירושא הוא מבעלי הגמרא ולאו למימרא דרב הונא הוא שאמר בפירוש. אמר אברהם: והלא כשהוקשו על רב הונא מדרבי שמעון פריק ליה ואמר אלא רבי שמעון כרבי עקיבא ורב הונא כרבנן, אלא מעיקרא רב הונא אליבא דרבי עקיבא קאמר בפירוש, והשתא שמעינן מהכא דלרבי עקיבא אם כשמשייר אילן אחד לפניו אינו משייר קרקע משום דבעין יפה מקדיש ומוכר דתרוייהו כי הדדי נינהו לרבי שמעון לא כל שכן כשהוא מוכר אותו דבעין יפה מוכר ואית ליה קרקע. ומגופא דמילתא דרב הונא נמי שמעינן לה מדקאמר ואפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר ואית ליה, כלומר אפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר וכשהוא מוכרן יש לו קרקע, וסד"א כשהוא משיירן לא יהא להן קרקע, כעין דרך של בור ודות [דף סב.] שיש חלוף בין מוכר למשייר, אפילו הכי דינא דאילנות לאו הכי הוא אלא בין מוכר ומשייר יש להם קרקע לר' עקיבא כי היכי דלא לימא ליה עקור אילנך. ואם כשהוא מוכרן אין לו קרקע ועין יפה לא מהני בהו היכי תיסק אדעתין דכי משייר להו קמיה לא לישייר ארעא משום עין יפה והלא אין עין יפה נוהגת בהן, ולא הוה ליה למימר אלא הכי אע"ג דשני אילנות אין להן קרקע מכר קרקע ושייר אותן לפניו יש לו קרקע, ולא צריך לאידכורי להו לא עין טובה ולא עין רעה, ותו לא מידי. כתוב שם: מני הא, אילימא רבנן הא אמרי רבנן מוכר בעין רעה מוכר, אבל מקדיש בעין יפה מקדיש, כעין עין יפה דמתנה שנכנס בה בור ודות וגת ושובך יותר ממה שהוא נכנס בכלל המכר ואפילו לרבי עקיבא. אמר אברהם: זהו דבר שאי אפשר, שאם אין בשני אילנות דין עין יפה בענין קרקעם במכר ואפילו לרבי עקיבא אין לנו לומר דלדעת רבנן היה להם קרקע, כי המוכר שני אילנות לא הזכיר קרקע ואין קרקעם נכנס בכלל מכירתם, ואינו דומה לבור וגת ושובך ולא לכל השנויין במשנה שנכנסין בכלל מתנה והקדש מפני שכולן בתווך הקרקע הניתן במתנה הם, וכיון שלא חלק אותם מן המתנה הרי הם בכללה. מה שאין כן בקרקע של שני אילנות, ואם אין להן קרקע במכר לרבי עקיבא, ולא מהני בהו עין יפה דאמרינן אין בלשון שני אילנות זכר לקרקע, שלא נקרא שדה אילן בשני אילנות והוא לא מכר אלא אילנות, גם במתנה נמי אין לו זכר לקרקע עמהם כלל, וכן בהקדש וכן בירושה, אלא אם כן פירש. כתוב שם: ובהדיוט כמאן סבירא ליה, אי כרבי עקיבא הא אמר מוכר דבעין יפה מוכר, וכל שכן מקדיש דלא מגרע גרע ליה ממאי דיהבי ליה רבנן. אמר אברהם: זה אין לו רגלים, דיו לבא מן הדין להיות כנדון, והלא במוכר אין להם קרקע. כתוב שם: וכי היכי דמודה רבי עקיבא במוכר שלא מכר את כולן, אודו לי מיהת נמי אתון שלא הקדיש את כולן, כלומר בור וגת ושובך, אלא חרוב המורכב וסדן השקמה איפשר דסבירא לכו שהקדיש אותן, דכיון דבעין יפה מקדיש ולא משייר ארעא לנפשיה אם לא היה מקדישן נמצאו יונקין משדה הקדש וכו'. אמר אברהם: תמה גדול, איך לא הרגיש מתוך דבריו שיש בקרקע של שני אילנות ואילן אחד דין עין יפה ודין עין רעה. וכשאמר למעלה רב הונא כרבנן כלומר כשהוא מוכר שני אילנות אין לו קרקע וכשהוא משיירן יש לו קרקע כעין בור ודות שאם מכרן אין להם דרך ואם משיירן יש להם, מכלל דלרבי עקיבא הוא איפכא כשהוא מוכרן יש להם קרקע וכשהוא משיירן אין להם קרקע.
<h2>דף עו:</h2>
במאור דף לט. ד"ה אמר רב אשי. לרי"ף סי' תשעח. כתוב שם: אמר רב אשי כל היכא דאמר ליה לך חזק וקנה דברי הכל קנה. פירוש כלומר אפילו במסירה. כי פליגי דאמר ליה לך משוך וקני מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו. ולדעתי הוא הדין לכל מאי דמקנה במשיכה כגון בהמה דקה וגסה, אי אמר ליה לך חזק וקני קנה אפילו במסירה ואפילו ברשות הרבים. אמר אברהם: באמת קנה אפילו במסירה כאביי ורבא, דאינהו לא פלוג במילתייהו חוץ מדבר שדרכו להגביה שדינו בהגבהה. ולא כדברי זה בעל החבור שאמר אפילו ברשות הרבים, אלא דוקא ברשות הרבים שמשיכתן קשה מרשות הרבים לסמטא. וכללא של דבר, כל היכא דאפשר למיעבד בה קניה מעליתא לא מקניא בפחותה אלא אם פירש משוך וקני או קני בהכי ובהכי. וזהו הטעם לאדוני הרב ז"ל. אבל כל מה שמדקדק בענין בהמה גסה ברשות הרבים אי אמר לך חזק וקני אי מהניא במסירה או לא משום דאיפסקא הילכתא כרבנן דאמרי זו וזו במשיכה דאילו איפסקא הילכתא כמאן דאמר במסירה הא ודאי לא מקניא מסירה ברשות הרבים. והשתא דאיפסיקא הילכתא במשיכה משמע דבמסירה לא מהניא אפילו ברשות הרבים, זהו הדקדוק שלו ואמר צריך עיון. ואני בחיי ראשי לא ראיתי הספק ולא הוצרכתי אל העיון, כי אותן התנאים היו חולקים אפילו בסטמא, ורבי מאיר ורבי אלעזר הוה סבירי להו דאפילו בסמטא קני לה במסירה ודאמר ליה לך חזק וקני ולית הילכתא כותיה אלא במשיכה. מיהו דוקא בסמטא דמקום משיכה הוא, אבל ברשות הרבים דלאו מקום משיכה הוא עד שימשכנה מרשות הרבים לסמטא קיימא לן כאביי ורבא דמסירה קונה בין בבהמה בין בספינה ואין לנו להפליג דברי אביי ורבא בספינה בלחוד שהם לא דברו על ספינה אלא על כל דבר שראוי למסירה. ואלמלא שראינו מחלוקת לתנאין בספינה על מסירה [דף עו.] לא היינן אותה בספינה כלל שלא פירשו רבותינו מסירה אלא על בהמה, כדתניא [דף עה:] כיצד במסירה אחזה בטלפה בשער וכו'.
<h2>דף פג:</h2>
במאור דף מא: ד"ה אמר רב חסדא. לרי"ף סי' תשפז. כתוב שם: אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש והוקרו, עד וכן אתה מפרש ותנא תונא [דף פד.] רעות ונמצא יפות וכו'. הילכך, מכי אמר ליה המתאונה תן לי מקחי אם הוא מוכר, או תן לי מעותי אם הוא לוקח, מההיא שעתא נתבטל המקח. אמר אברהם: מי שמע כזאת. דהא אתא לאשמועינן דאע"ג דאמר המתאונה חוזרני בי לא נתבטל המקח עד שיקח זה מקחו וזה מעותיו, אם על זה בלבד טרח רב חסדא לשוא טרח, דהיאך היינו סבורים שנתבטל המקח שנמשך בדבור בעלמא. ועוד תנא תונא דקאמר מאי משמעותא איכא מהאי מתניתין דהכי הוא דילמא היא גופה אשמעינן מי שנתאונה חוזר בהכי, ויש ששניהן חוזרים, ויש שאין אחד מהן חוזר. ודקאמר בסוף דילמא דרב חסדא תרוייהו מצו הדרי בהן מפרש טעמא משום דתרוייהו מעיקרא מטעא טעו ולא ידעי כמה שוה, ומנא ליה הא שהמוכר לא ידע באונאתו. ואי דלא ידעי נמי מאי איכא בין דידעי ללא ידעי. ועוד רעות ונמצאו יפות בודאי זה המוכר יש לו להכיר פירותיו יותר מן הלוקח, ואם הוא לא היה מכיר אותם כל שכן הלוקח, נמצא ששניהן טועין.
<h2>דף פו:</h2>
במאור דף מג. ד"ה רב ושמואל, לרי"ף סי' תשפט. כתוב שם: רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך וכו', עד או אם אמר לו כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון שתתמלא סאתו קונה, כדרב ושמואל. אמר אברהם: ההפרש ששם בעל החיבור הזה בין מוכר כל מה שיש לו ברשות לוקח, למוכר ממנו מקצת ואמר דהא דרב ושמואל דבעו מילוי המדה או לשנתות אפילו ברשות לוקח הוא הואיל ולא מכר לו אלא כור אחד הטעם הזה חלוש הוא מאד. חדא דהא ודאי דאמר כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך הא שתי לשונות נינהו, וטעמיה דרב משום דתפוס לשון אחרון, הילכך הוה ליה כמאן דאמר ליה אלה הפירות אני מוכר לך סאה בסלע ולא הזכיר לו כור ומשום הכי אמר ראשון ראשון קנה. ועוד האי גירסא דאיהו סמיך עלה תא שמע ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר וכו', ומנא ליה להאי דמותיב תיובתא מינה דבכי האי גונא איירי מתניתא דאידכר ליה כור, דילמא בדאמר ליה חטים שיש לי ברשותך אני מוכר לך סאה סלע ובכה"ג הא קא מודה דפסק ולא מדד סגי ליה שהמקח נקנה מיד בקבלת המוכר. ברם נראין דברי ר"ח ז"ל וגרסתו נכונה. אבל אני דקדקתי על הרב ז"ל במה שכתב בדרב ושמואל ואמר לא משכחת לה אלא בהכי, ולפי דעתי לא היה לו לכתוב כמו שכתב, ואע"פ שטרח אדוני הרב ז"ל לקיים דבריו לא נתקיימו. עוד אשיב על בעל החיבור הזה אשר ישרה הגירסא הזאת בעיניו שיישבה, תא שמע ברשות לוקח משקבל עליו מוכר קנה לוקח דמוקים לה בשנתות תמה גדול אשר לא נשמע כמוהו, ואיך תלה התנא את הקניה בקבלת המוכר, ועדיין הוא צריך למלוי השנתא ורישא הפליג במלוי המדה, וכיון שכן היה לו להפליג במלוי השנתא ולא לתלות בקבלת המוכר, שאין זה דומה לזה כלל, אלא דודאי בלא ספק כיון שהפירות ברשות לוקח וקבלו עליו המוכר מיד הוא נקנה בלא שום מדידה, כסתמא דמתני' וברייתא, משך ולא מדד קנה, וכל לשון שיאמר לו שאין כאן הפלגה.
כתוב שם: וכן במדה דמוכר נמי לא קנה, כדקא מתמהינן על האי פיסקא דהמוכר יין ושמן, אי מדת מוכר משנתמלאת המדה אמאי ללוקח הא מדה דמוכר, אלמא במדת מוכר לעולם לא קנה לוקח וכו'. אמר אברהם: הא מילתא לא מיחורא לי, דכי אקשי ליה הכי לעיל בשמעתא אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקבל עליו וכו' הא מדה למוכר היא, לההיא טעמא דהוה סבור למימר דכלי של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח אלמא בתר כלי אזלינן ולא בתר רשותו, מעתה כליו דמוכר ברשות לוקח אמאי קנה, כליו דמוכר הוא, אבל השתא דקיימא לן כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח דבתר רשותא אזלינן ומתניתין דהמוכר יין ושמן דאזלינן בתר מילוי המדה על כרחיך בסמטא או בחצר של שניהם, דאי ברשות לוקח בקבלה תליא מילתא, ואי ברשות מוכר אפילו במלוי המדה לא קני, משום הכי אקשינן ואי במדה דמוכר אפילו בסמטא ובמלוי המדה נמי לא קני, ואי במדה דלוקח אפילו במילוי שנתות נמי קני, ומשום הכי אוקמה במדת סרסור, ולעולם מדת מוכר ברשות לוקח קנה ואפילו בלא שום מדידה מאחר שקבל עליו מוכר. כנ"ל אבל הרב ז"ל לא השוה לזה דאיהו תרתי בעי. כתוב שם: מיהו מסתברא לן דאי הוו תרי זביני בהדדי לההוא לוקח גופיה ולההוא מוכר גופיה, חד כליו של לוקח ברשות מוכר, וחד כליו של מוכר ברשות לוקח, הא ודאי קנה לוקח אחד מהן ממה נפשך וכו'. אמר אברהם: זה אי אפשר. דכל מה שהוא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר מיד הוא נקנה בלא שום מדידה ואפילו הוא בכליו של מוכר. זהו לפי דעתי. אבל דעת הרב ז"ל אינו אומר כן אלא ראשון ראשון קנה, ובהכי מוקים לה למילתא דרב ושמואל, וכליו של לוקח ברשות מוכר הא פשט ליה דלא קנה, הילכך אין כאן ספק באחת מהן דליקני חד מינייהו מספק ובפחות שבהן, אבל מאי דאית ליה מדינא דליקני קני או פחות או מיטב כדחזי ליה.
<h2>דף צו.</h2>
במאור דף מח. ד"ה איתמר המוכר. לרי"ף סי' תתטז. כתוב שם: איתמר המוכר חבית יין לחבירו והחמיצה כל שלשה ימים וכו' עד סוף מילתא, הילכך כיון שלא עירה אותו ולא טלטל אותו מצי אמר ליה הא חמרך והא קנקנך אפילו לאחר שלשה. אמר אברהם: באמת וברור שהסכים להלכה, וכן כתבתי אני, אבל דקדקתי יותר ממנו, דההיא שמעתתא דרבא [דף צח.] בחנואה דזבין חביתא דחמרא ותקיף אתילתא או אפלגא דאמרינן דינא הוא דליקביל מיניה מתחזיא להאי סברא, דאי כשמואל [דף צו:] לימא אכתפא דגברי שוואר שהרי החנוני הוליך את החבית לחנותו מרשות בעה"ב, ושמעתיה דרבא [דף צח.] נמי בהאי דזבן חמרא אדעתא דממטי ליה לפרואתא דבלשפט ואדמטי התם זל דינא הוא דמקבל ליה מוכר מיניה, ואמרינן הוה חלא מאי ומסקינא אפילו חלא נמי כר' יוסי ב"ר חנינא, והא התם כמה נדנודי וכמה טלטולי איתעבידו ביה. וכל זה אצלי מתוקן.
<h2>דף קו.</h2>
במאור דף נ: ד"ה רב הונא. לרי"ף סי' תתכה. כתוב שם: רב הונא אמר שתות כפחות משתות וכו', עד הדין הוא סברא דרבינו האי גאון ז"ל, וסברא מעליא היא. אמר אברהם: כבוד הגאון ז"ל יהא מונח במקומו אבל פני הסוגיא אינן נראין כך, שהרי הגיעו האמור במשנתנו אינו כן אלא לשון מחילה ושאין לו עליו שום תביעה, וכן אמרו בעבד [דף צב:] נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו, וכן ברישא [דף קג:] אפילו פחת רובע לסאה וכו' הגיעו. וגם אם נדחוק אותה כמו שכתוב בזה החיבור על כגון זה אמרו שינויא הוא ואשינויא לא סמכינן מפני שהוציא הלשון ממשמעו ומדרך המשנה, והגיעו מפורש הוא, אבל בשום [הדיינין] איפשר לפרש אותו שלא הזכירו אלא לסימנא בעלמא דבתר שתות אזלינן בהא לא בתר רובע, כדאמרינן לעיל.
<h2>דף קז:</h2>
במאור דף נא: ד"ה מתני' האומר לחבירו. לרי"ף סי' תתכט. כתוב שם: האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך וכו', יש סברות רבות ופירושים רבים וכו', אלא לדמי הכא נמי לדמי, כלומר אין משמנין ביניהם מלשון שתוף וזכות שניהם יחד אלא מלשון הפרש וחלוקה, כלומר נותנין השמן כלו לצד אחד, ונמצא ההפרש בין החלק הראשון ובין החלק השני דמים וכו'. אמר אברהם: איך נאמר על הענין הזה פירוש הזה שלא נמצא זה הלשון לא במשנה ולא בברייתא ולא בגמרא, ומאי אלא לדמי, וכי אין לו ביניהם הפרש אלא בדמים והלא השומן והכחש יש ביניהם, ולפי דבריו על השומן דברה המשנה ומה צורך להזכיר בכאן דמים וכי סבורין אנו שיקח הכחש מדה בחבל ויתן דמי חציה ממש, וכל מה שרצה לומר דרבי יוחנן לא פירש לו לרבי חייא בר אבא כשאמר לו לדמי והיה לו לפרש דהאי ביניהם להפריש ביניהם הוא ולא להשוות. ועוד משמנין ביניהם, השומן ביניהם מבעי ליה, לפי דבריו, ולא מסתבר.
<h2>דף קח:</h2>
במאור דף נב. ד"ה מאי דרשא. לרי"ף סי' תתלא. כתוב שם: דתניא שארו זה האב וכו' עד ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, קשיא לן הא בהדיא כתיב שהבן קודם לאח בנחלה, ומאי האי דקאמר ומה ראית. אמר אברהם: אין כאן קושיא, שיהא צריך זה הבלבול, כי אם מצינו בן קודם בנחלת אביו יותר מן האח בנחלת אחיו לא מצינו האב קודם בנחלת בנו יותר מן האח, על כן שאלנו ומה ראית לרבות את הבן שיעמוד כנגד אביו וירש הוא את אביו ולהוציא את האח במקום שאין שם בן, שלא יוכל לעמוד כנגד אביו מלירש את בנו, ואמר מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה וכו' מה שאין כן האב תחת בנו ליעדה ולא האח תחת אביו. אדרבה מרבה אני את האח וכו' מה שאין כן באב ובבן, כלום יש ייבום אלא במקום שאין בן, מעתה כיון שמצינו בן קרוב אל אביו יותר מן האח אצל אחיו כך האב קרוב אצל בנו לירשו קודם לאח, כי כמו שזה קרוב לזה, כך זה קרוב לזה.
<h2>דף קיב.</h2>
במאור דף נב. ד"ה מאי דרשא. כתוב שם: אמר ליה אביי בין למאן דאמר בהסבת הבן, בין למאן דאמר בהסבת הבעל. פירוש, אביי לפרוקי קושיא דרב פפא אתא וכו', עד כמה דאיפשר למיעבד תקנה עבדינן וכו'. אמר אברהם: קרוב זה הפירוש למה שפירשתי, אבל אני הלכתי על סוגיא אחרת שהיא קרובה יותר מזאת כי בסוף נתרחקה זה כדברי רב יימר.
<h2>דף קכה.</h2>
במאור דף נד. ד"ה אמר ליה. לרי"ף סי' תתלז. כתוב שם: אמר ליה לא לדידי קשיא ולא לרב נחמן קשיא וכו', עד תדע דהא רבה הוא דאמר [דף קעה.] דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר אינה גובה וכו'. אמר אברהם: דבר זה נראה קרוב והוא רחוק מאד שהרי מנכסים בני חורין מיהא דבר תורה חייב אם כן לגבי בכור אמאי הוי ראוי, אלא כל עצמו לא נקרא ראוי אלא מזה הטעם דאי קדים וזבין נכסיה הוו זביניה זביני ופקע שעבודא דאורייתא מהנהו נכסי לדעת רבה דאמר שעבודא דנכסים משועבדים לאו דאורייתא. והא דמקשינן דרבה אדרבה מהא מילתא דאמרינן גבי קרקע יש לו הכי אקשינן: כיון דאמר רבה גבו קרקע יש לו לא שנא גבו מבני חרי ולא שנא גבו ממשעבדי, אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במשועבדין והוי מוחזק לגבי בכור, ואי לאו הכי הוא היכי שבק אביי עיקר דבריו של רבה מלוה ואקשי ליה מענין אחר שבאו עליו בעלילה, אלא בודאי כי עיקר של אותו דבר עצמו תלוי בזה הטעם, דכיון דשעבודא לאו דאורייתא במשועבדים ואמר רבה דכל היכא דזבין וזבניה זביניה זביני ראוי הוא הכא נמי גבו קרקע ואפילו גבו משועבדים אמאי יש לו. והיינו קושיא כדפרישית. כתוב שם: הא לא קשיא, דרבה דאמר מסתבר טעמייהו דבני מערבא טעמא דנפשיה קאמר, שנראה לו דבריהם דבני מערבא משום האי טעמא דאי קדמיה סבתא וזבינה זבינה זביני אבל אין זה עיקר טעמם של בני מערבא אלא יש לומר משום דלא סבירא להו דרב הונא וכו'. אמר אברהם: בכאן הפסיד דבריו ויצא מן הדרך והפליג. היה לו לומר טעמייהו דבני מערבא במלוה שהיא מוחזקת, משום דסבירא להו שעבודא דאוריתא אפילו במשועבדים, הלכך כל מלוה מוחזקת היא דליכא למימר הכא אי זבין זביניה זביני, אבל לגבי מעשה דסבתא כיון דאי קדמא וזבנה זבינה זביני, כרשב"ג [דף קלז.] לגבי אחריך ראוי האוי. ותו לא מידי כי בודאי זה עיקר טעמם.
<h2>דף קכה:</h2>
במאור דף נד: ד"ה ובמעשה דסבתא. לרי"ף סי' תתלח. כתוב שם: ואל תתמה אם אנו אומרים שאיפשר שתתבטל המתנה ואע"פ שאמר מעכשו, דהא גבי הכותב נכסיו לבנו אחר מותו שהוא כותב לו מהיום לאחר מיתה וסבירא ליה לרבי יוחנן שאיפשר שתתבטל המתנה, כגון מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב שנתבטלה המתנה וכו'. אמר אברהם: סבור הייתי לרפא שאר דבריו ולא אוכל דהיאך תתבטל המתנה ואפילו לרבי יוחנן. ואילו היו לו בן הלא יורש אותה ואם נתבטלה במותו איך יירשנה בנו. אבל טעמא דרבי יוחנן דקא מפרש בגמרא [דף קלו:] דקנין פירות שיש לאב בהם כקנין הגוף דמו וכל זמן שהאב קיים לא נגמרה לו זכות באותן נכסים. ואם תאמר אם כן אפילו לא מת הבן בחיי האב לא יכול למכור הסכת ושמע. הרי אמרו [ב"ק דף ח:] מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הילכך כי לא מת בחיי אביו הרי באה הזכות לידו וקנה לוקח אבל כשמת בחיי אביו לא באה הזכות לידו ולא קנה הלה, אבל הבן מיהת שהבן אינו קונה בדיבור אביו אלא ירושה באה מאליה ונגמרת מאליה, אבל האיך יכול הראשון לעקור מתנת הנותן שנתן לשני הגוף מעכשו אם כן יפוי כח מעכשו מה יועיל לו, מעתה מהיום ולאחר מיתה [גיטין דף עב.] דאמרינן גבי גט חולצת משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי אפילו תנאה נמי הוי כלאחר מיתה הוא דלא חייל עד לאחר מיתה, דהוה ליה כמי שאמר לכשאמות יהיה זה גיטך מהיום ולאחר זמן וכיון שמת אינו חל. אלא נקוט האי כללא בידך, אין לך מעשה בעולם שאינו מתקיים במעכשו עם כל תנאי שבעולם, חוץ מדבר שאינו בעולם באותה שעה דההוא מעכשו ודאי לא מהני ולא מידי ולא עוד אלא מפסיד, דוק ותשכח פרק איזהו נשך [דף סו:]. כתוב שם: וכי תימא שאני התם במתניתין דהא אמר ליה מהיום, הא אמרינן דלכולי עלמא כל האומר אחריך כאומר מעכשו דמי וכו'. אמר אברהם: זו היא שגגתו ששגג למעלה, כי לא נאמר אחריך כמעכשו אלא לדעת רבי ולא לדעת רבי שמעון בן גמליאל. כתוב שם: וההיא דקתני יחזרו ליורשי נותן לא מתרצה לעולם כרבי יוחנן אלא כריש לקיש וכו'. אמר אברהם: רבי יוחנן מוקים לה כרבי וסבירא ליה לרבי דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ואיהו סבירא ליה כרשב"ג ועדיף מדרבי שמעון בן גמליאל דאיהו לא קאמר אלא באחריך דלענין מכירה נמי אית ליה רשותא לקמא למזבן אבל במהיום לא שמעינן ליה ולא מידי, ואתא רבי יוחנן למימר דאפילו במהיום נמי נהי דלענין בטולי מתנה לית ליה רשותא, אבל למילי אחרינאתא אית ליה זכותא כקנין הגוף, כגון ההיא דאפליגו רבי יוחנן וריש לקיש בענין מכר הבן בחיי האב וכו' ולגבי לוקח בלחוד, אבל לא לגבי בן הבן כדכתיבנא לעיל. ובאחריך ליכא פלוגתא דאמוראי כלל אלא פלוגתא דרבי ורשב"ג דלרבי קנין פירות דקמא לאו כקנין הגוף הוא לא לענין מכירה ולא לענין חזרה לראשון אלא לנותן, וכל שכן קנין פירות דעלמא היכא דאיכא מהיום, ולרשב"ג קנין פירות דקמא כקנין הגוף דמי בין לענין מכירה בין לענין חזרה לראשון משום דאמר ליה אחריך אבל במהיום לא שמעינן ליה ולא מידי אי סבירא ליה כרבי יוחנן או כריש לקיש במאי דפליגי מיהו קיימא לן בהא כריש לקיש.
כתוב שם: ואם תאמר למאן דגריס ובתרה לירתה למאי איצטריכא לה למימר הכי, נישתוק מינה ואנא ידענא ובתרה לירתה, יש לומר כו'. אמר אברהם: יש בזה טעם אחר שאם יצא שטר חוב על ירתה מכח הסבתא אינו חוזר על אותן הנכסים, לפי שאותו יורש אינו יורד לתוך נכסים מכח הסבתא אלא מכח הנותן. כתוב שם: ואם איתא יחזרו ליורשי נותן מיבעי ליה. ובתוספתא [פ"ח ה"א] אמרו מת השני ינתנו לשלישי וכו'. אמר אברהם: והתוספתא עצמה אינה מתוקנת, אם בשמת השני בחיי ראשון ינתנו לשלישי, והיא מדלגת מראשון לשלישי ולא אמרינן היכא דקיימא תיקום, וגם אינה חוזרת ליורשי נותן אבל מדלגת לשלישי אף על פי שאינה באה לומר השני כסדר המתנה דהוה סלקא דעתין מדינא לא זכי בה שלישי עד דאכיל לה שני והויא לה לגבי שלישי כאילו אמר לא ליזכי בה שלישי עד עשרים שנה ואפילו הכי זכי תוך הזמן מאי טעמא דגוף הקרקע שלו אע"פ שלא הגיע זמנו כיון שאין השני קיים זוכה בה, מעתה כשמת השלישי עד שלא מת השני אמאי יחזרו ליורשי נותן והלא הגוף לשלישי הוא והנותן לא ישאר לו בה לא גוף ולא פירות למה יחזרו ליורשיו ולא יחזרו ליורשי שלישי, אלא אמרינן אע"פ שהגוף שלו לא הגיע זמנו לזכות בו עד שיזכה בו השני כל זמנו כלומר כל ימי חייו וכיון שאינו באותו זמן לא זכו בו יורשיו ויחזור ליורשי נותן דהוה ליה כמאן דאתני מעיקרא הכי האי דלא יהיב האי מתנתא אלא הכי והכי מידי תלך ליד פלוני ומיד פלוני לפלוני ומיד פלוני לפלוני ואם לא תלך כסדר הזה לא תצא מחזקתי, מעתה כשמת השני עד שלא מת הראשון אמאי יחזרו לשלישי אעפ"י שהוא קיים והלא לא הלכה מתנה זו על הסדר שהתנה עליה מתחלה. ועוד כי בגמרא [דף קלו:] הוא מקשה להדיא על מת שני בחיי ראשון יחזרו ליורשי נותן מיבעי ליה, ודלא כי הא מתניתא. אבל אין לנו לטרוח ולדחוק בעבור שבוש התוספתא שאינן שנויות בתלמוד, וכל שכן בזו שאין הלכה כמותה, ועוד כי דברי הגמרא סותרים אותה. עוד יש לך לדעת אם זאת התוספתא היתה מתוקנת איך הביא ממנה מה שאין למדין מדבריה, כי ליורשי נותן אין הלכה דכרבי היא והניח ללמוד ממנה מה שאיפשר ללמד מדבריה, וכולה הובאה בגמרא אגב גררות ודבר זה לא זכה ליכתב, דע והבן לא על חנם רק לפי שאינו מתוקן, או שמא שתיהן בלשון אחד יחזרו ליורשי הנותן כו'. כתוב שם: ולפיכך יש לנו לפרש דברי התוספתא, הראשון אוכל פירות ומוכר קרקע דברי רבי, כלומר מוכר הקרקע לאכילת הפירות, רשב"ג אומר לא ימכור לכתחלה הקרקע בסתם אלא בפירוש לאכילת פירות שאם מכר בסתם הכל מודים שאין לשני כלום לפי שלא שייר לו הראשון. אמר אברהם: זהו שינוי גדול, ולשון הברייתא אין לראשון אלא אכילת פירות והוא מפרש שמותר למכור, ואיך שינה הדרך הסלולה על מה שפירשו הראשונים וסובר לתקן והוא מקלקל, כי הראשונים פירשו שאפילו פירות לא ימכור אלא יאכל, והטעם כדי שלא יפסיד אותם הלוקח, מכל מקום אם עשה עשוי ואפילו לגופא.
<h2>דף קכח.</h2>
במאור דף נה. ד"ה ליתן לו. לרי"ף סי' תתמט וסי' תתקט [דף ע:]. כתוב שם: אלו דברי הרב הזה ז"ל. ונראין דבריו אע"פ שהם שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל לפי מה שפירשנו בשאר מקומות. וההיא דאמר רב הלכה כרבי מאיר דאמר בעבדים אומרים לו הרי שלך לפניך וכו'. אמר אברהם: אף אני כך כתבתי שלא כדברי הרב ז"ל, וסמכתי על כמה סתמות שהוקשו לקרקעות, ובמה שסתם עליהם אין לנו כח לדחותם, וטוב הוא הטעם שפירש הרב צרפתי ז"ל [רשב"ם ב"ב קכח. ד"ה ור"נ אמר].
<h2>דף קכט:</h2>
במאור דף נז: ד"ה והא דשלח. לרי"ף סי' תתן. כתוב שם: והא דשלח רב אחא בריה דרב עויא לדברי רבי יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו וכו', עד ולא אמר ירושה אין לה הפסק, אלמא לשון מתנה מהני ויש למקצת המפרשים בקושיא זו פירושים דחוקים ורחוקים. אמר אברהם: הקושיא עצמה שהביא בעל החיבור הזה אינה נעשית כהוגן, כי המשנה [דף קכו:] שהביא לשון מתנה מעמדת את מקומה היא והברייתא [דף קכט.] שהביא ואמר אלמא לשון מתנה מהני, מאי מהני ואינו אלא מפסיד, דאילו אמר לבניו בלשון ירושה שמא לא היה להם הפסק. והקושיא מן הברייתא היא נכונה כפי דעת התלמידים, והתירוץ שלו אינו נכון, כי כשאמר שאינו לשון מתנה משמע שאינו בשום מקום לשון מתנה, זה אינו כן כי בודאי במקום אחר לשון מתנה הוא, אבל רוצה הוא לתרץ כי גריעות הלשון גורם בדברי רב אחא בר עויא אבל בלשון מתנה מפורסם יש לה הפסק כי היא מתנה ואינה ירושה אע"פ שראוי ליורשו, וזה אינו נכון כי אין אנו רואין מן הברייתא על מה שנתן לבניו שיהיה לו הפסק, כי השקל שנתן להם לעולם הוא ולבניהם מכל מקום כשיאמר יירשו אחרים תחתיהם גלי דעתיה דאשיורא קמכוון ורוצה לצמצם עמהם, משום הכי אין נותנין להם אלא שקל ואע"פ שהשיור אינו כלום. עוד יש לנו תירוץ אחר כי כשאמר ירושה אין לה הפסק הני מילי כשבאה המתנה לידו מיד שאינה יוצאה עוד מתחת ידו, אבל הכא אין הממון מסור בידם אלא או ביד שליש או ביד ב"ד, הילכך יש לומר שאפילו השקל שנתן להם כשימותו יירשו אחרים תחתיהם. וגם זה טוב מאד וראוי לסמוך עליו.
<h2>דף קלא:</h2>
במאור דף נט. ד"ה ודאמרינן. לרי"ף סי' תתנד. כתוב שם: ודאמרינן אפילו קטן המוטל בעריסה, כי האי גונא נמי הוא, כמו קטן בין הקטנים [אבל אם היורשים גדולים ומצויין] וכו'. אמר אברהם: בחיי ראשי דבר טוב הוא אומר בקטן המוטל בעריסה אלא שאין מקבלין אותו, לפי שלשון אפטרופסות משמע שיהא הוא נכנס ויוצא להם, ומכניס ומוציא, ומשמע נמי לשון גזברות, שהנכנסין והיוצאין יתנו לו חשבון, ואפשר שאפילו קטן המוטל בעריסה רצה לגדלו על מה שיש לו לכשיגדל. אין לנו אלא כלשון רבותינו.
<h2>דף קלב.</h2>
במאור דף ס. ד"ה תנן התם. לרי"ף סי' תתנז. כתוב שם: תנן התם [פאה פ"ג מ"ז] הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהיא וכו', עד אבל קבלה שתתרצה בפירוש במה שצוה בעלה לא בעינן, שבשתיקה מחלה. [ולפום הכין אותבינן] וכו'. אמר אברהם: תמה אני איך הוציא הדבר מפשוטו, ורבי יוסי ב"ר חנינא אמר [דף קלב.] באומר לה טלי קרקע זו בכתובתיך, והוא אמר בכותב לה, והראשונים שלא פירשו כל כך ולא הזכירו על כתיבתה כלום פירש בעל החיבור הזה עליהם דלא בעו כתיבה, וכיון שהתנא אמר וכתב לאשתו והם לא דברו על כתיבתה כלום הלא נראה לעיני הרואות שגם הם רוצים הכתיבה. עוד מה שאמר בסוף מילתא דרב נחמן [דף קלב:] דאמר דכיון שעשאה שותף בין הבנים דהיינו כתיבה וקבלה שאין שותפות נעשית אלא בכתיבה וקבלה, הנשמע כדבר הזה וכי אין שותפות נעשית בהטלת מעות לכיס, ואפילו בדבור בעלמא, ורב נחמן אמר כיון שעשאה שותף, והוא אמר עד שיעשה שותף, דלשון כיון בודאי משמע להקל ולא להחמיר. ועוד דההוא מעשה דאתא לקמיה דרב נחמן [שם] דאמר תלתא לברת ותלתא לברת ותלתא לאיתת וכו' וההיא ודאי אמירה בעלמא וקאמר איבדה כתובתה, אלא ודאי דלא בעי רב נחמן לא כתיבה ולא קבלה לשם כתובה, אלא במחלק בפניה באמירה וחלק בפניהם וראתה ושתקה, שתיקתה זו היא קבלתה כרבי יוסי. אבל רב חננאל ז"ל דומה דבעי קבלה בפה כדרך שותף שאינו עושה אלא ברצון שניהם, ולשון זה כרבי יהודה [שם] דאמר היתה שם וקבלה עליה.
<h2>דף קמח.</h2>
במאור דף סט. ד"ה אמר רב פפא. לרי"ף סי' תתקב. כתוב שם: אמר רב פפא הואיל ויורש יורשה, לפיכך קנאה במתנת שכיב מרע דשויוה רבנן כירושה, מה שאין כן בדירה ובאכילת פירות דקל שאין יורש יורשן בפני עצמן אלא עם הבית ועם הדקל, כגון שאמר מורישו תנו לו דקל ויאכל פירותיו. אמר אברהם: הפסיד מה שהתחיל. אטו יורש אם לא אמר תנו לו בית וידור בה מי לא... ירית, אבל היה לו לומר שהיורש הכל הוא יורש ממילא, ולא מצינו ירושה מאליה נחלקת שיהא דקל לאחד ופירות לאחר, ומתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן.
<h2>דף קמט.</h2>
במאור דף ע. ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' תתקו. כתוב שם: כתב הרי"ף ז"ל במעשה דאיסור ורב מארי, היכי קני להו רב מארי וכו', עד וגם חכמי הדור שלפניו נתקשו על זה שכתוב בהלכות, וכל דליתיה בירושה ליתיה במתנה, הילכך גר דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכיב מרע לעולם. אמר אברהם: איך חתך דבריו ואמר גר ליתיה בירושה וליתיה במתנת שכיב מרע לעולם, ולא הבחין האי דליתיה בירושה מאי היא אם שאינו יורש או שאינו מוריש, ומכל מקום תרוייהו איתנהו, אע"פ שאינו יורש את אביו ולא הוא יורש אותו הרי הוא יורש את בנו שהוליד בקדושה ומוריש אותו והרי הוא בירושה. והעיקר בזה הדבר כך הוא במתנת שכיב מרע כאילו הוא הוריש לו מורישו, הילכך אם היה לו לרב מארי בן שהיה הוא ראוי ליורשו גם זו המתנה שנתן לו איסור אביו או אדם אחר היתה מתנה ושנחשוב אותה כאילו הוא מורישו שהרי יש לו מוריש אחר והוא בנו, אבל מפני שלא היה לו שום מוריש אין שכיב מרע יכול ליתן לו מתנת שכיב מרע. זהו הדרך הנבחר בעיני וראוי לסמוך עליו.
<h2>דף קנה.</h2>
במאור דף עב: ד"ה ראיתי. לרי"ף סי' תתקיח. כתוב שם: ראיתי בתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל שהשיב על כל דבר ודבר ממה שכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו בשמעתא דבודקין לגיטין ולקידושין, עד אבל קרוב אני לדעת שלישית לומר שאין לחלוק בין נכסיו לנכסי אביו, אבל יש לחלוק בין יודע בטיב משא ומתן לשאינו יודע וכו'. אמר אברהם: אין הכרעה שלישית מכרעת שכל המדקדקים דקדקו והקפידו על הלשון האמור למכור בנכסי אביו ולא אמר ולמכור בנכסיו או למכור בקרקע. ועל זה הדרך דקדק הרב ז"ל כמו שמפורש בהלכותיו.
<h2>דף קנו:</h2>
במאור דף עג: ד"ה קונין משכ"מ. לרי"ף סי' תתקכב. כתוב שם: קונין משכיב מרע ואפילו בשבת, שלא לחוש לדברי רבי אליעזר [שאילו היינו חוששין לדברי רבי אליעזר] היינו חוששין נמי לדברי רבי מאיר שאמר משמו בחול דבריו קיימין אבל לא בשבת וכו'. אמר אברהם: בזה לא פירש כלום, אלא בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה קאמר ובמה ייפה כחו, ואילו היינו חוששין לדברי רבי אליעזר בין לרבי מאיר בין לרבי יודא לא היינו קונין ממנו בשבת כלל לא במיפה כחו ולא בשאינו מיפה הואיל ולתרוייהו איכא דוכתא בשכיב מרע דצריך קנין מחזי כמקח וממכר, אלא ודאי לא סבירא לן כותיה, הילכך אם בא ליפות את כחו בקנין קונין ואין מצערין אותו שמא תטרוף דעתו עליו.
<h2>דף קנח.</h2>
במאור דף עד. ד"ה מתני' נפל הבית. לרי"ף סי' תתקכז. כתוב שם: מתני' נפל הבית עליו ועל אשתו וכו', עד ועל זה המין השני, שהוא הנכסים הנכנסין והיוצאין עמה ששנינו במשנתנו בחזקת יורשי אשה, עליו שאלנו בגמרא בחזקת מי, כלומר הלא אף היא ירושת האשה נפלה לנו בספק ואין אנו יודעין מי יורשה וכו'. אמר אברהם: איני צריך להשיב על דבריו, כיון שאין בכל הספרים ובכל המשניות הבאות מספרד כגרסתו, שלא כתוב בהן בוא"ו וכתובה וכו'. אבל אני נזקק להשיב על מה ששאל אם שלשה מיני נכסים הם למה לא הזכירם במשנת יבמות [דף לח.] גבי שומרת יבם, ויאמר מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסי צאן ברזל ובנכסים הנכנסין וכו'. ועוד, כי לא שאל בחזקת מי, כאשר שאל בכאן. ואלו השתי שאלות תשובה אחת להם, לפי שאין בשומרת יבם דרך לחלוק בין עיקר הכתובה שכתב לה הוא משלו ובין מה שהביאה לו וקבלו על עצמו כצאן ברזל, ולפיכך לא הזכירם לא בתחלת השאלה ולא בסוף כשפירש מה יעשה בהם, והטעם משום דהתם קאי יבם שעומד במקום אחיו וידו כידה וכיון דנכסי צאן ברזל הם בחזקתו קיימי, אבל הכא ליכא יבם ודינא בהדי שאר יורשים הוא, ומשום הכי יחלוקו כדברי בר קפרא [דף קנח:]. וטעם ברור הוא ואין לפקפק אחריו. ומה שדקדק בין מה שאמרו שם בחזקת יורשי האב וכאן אמור בחזקת יורשי אשה אין זו קושיא שתמחק אות אחת מן הכתב בעבורה בשבילה. ועוד, כי יש לומר דברים כמשמען, שאם אין לה בנים כמו שאין לבעלה בנים ויורשיה הם יורשי האב, וכאן אפשר שיהו לה בנים מאיש אחר ולפי שאמר יורשי הבעל אמר כמו כן יורשי אשה אומרים. ותו לא מידי.
כתוב שם: ומסתברא לן שכל מה שכתב הבעל על עצמו מנכסי האשה כו' הם נכסי צאן ברזל שדינם כדין הכתובה, הואיל ועמה נכתבו, ושאר נכסים שלא נכתבו בשטר הכתובה, בין שקבל עליו אחריות, שהם נצ"ב, בין שלא קבל עליו אחריות, שהם נכסי מלוג או קרקעות ומטלטלין שהם בעינם, אע"פ שנכתבו בשטר הכתובה, כולם הם נכסים הנכנסים והיוצאין עמה. אמר אברהם: דבר זה אמר בעבור שראה המחלוקת ביבמות [דף סו.] הוא אומר דמים אני נותן והיא אומרת כלי אני נוטלת, ופסקו הלכה הדין עמה, ובעבור זה קראם בעל החיבור הזה נכסים הנכנסין והיוצאין עמה. ושגגה הוא בידו שכתב שאם לא נכתבו בכתובה אע"פ שקבל עליו אחריותם ואינם בעין כולם בכלל נכנסין ויוצאים עמהם, זהו תורף דבריו, וזה אי אפשר, שאם קיבל עליו באחריות כתובה בפחיתתם ובכל אונסיהם מה לנו אם לא נכתבו בכתובה הלא נכסי צאן ברזל הם, ואם לא קיבל פחיתת דמיהם אין אלו נכסי צאן ברזל כדאמר באיזהו נשך [ב"מ דף ע:] אי דקבל עליה בעל בהמה אונסא וזילא נכסי צאן ברזל קרית להו.
<h2>דף קנח:</h2>
במאור דף עד: ד"ה מתני' נפל הבית עליו ועל אמו. לרי"ף סי' תתקכז. כתוב שם: מתני' נפל הבית עליו ועל אמו וכו', עד ואנו נראה לנו שהלכה כתנא קמא, כדקיימא לן [עירובין דף מו:] הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מחביריו. אמר אברהם: הלא הסוגיא כולה כרבי עקיבא, ואביי מפרש הטעם, ור' זירא קרא עצמו חכם כאשר חזר לטעמו של ר' אלעא ובא אביי וחזק דבריו. כתוב שם: אמר להו רב ששת [דף קנט:] תניתוה אב שנשבה וכו'. ואם תאמר רב ששת דשמע ליה מברייתא מאי טעמא שביק מתניתין דנפל הבית עליו ועל אמו וכו', עד ואיכא למימר בחזקת יורשי הבן כסברא דסבר רבי זירא מעיקרא, ומשום דבן יורש את אמו בקבר הוא, ומשום הכי שבקה למתניתין ושמע לה מברייתא דליכא פלוגתא. אמר אברהם: שגגה זו שגגה גדולה דרבי זירא לא היה סובר מעולם בן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב אבל מפני שהבן קודם בנחלה מכל היורשין נחזיק הנחלה בחזקת יורשיו ונאמר כי אמו מתה תחלה והוא יורשם מאמו והורישם. מכל מקום אין הלכה כמותו, ומה שהביא מן הברייתא מפני שרצה לברר אותה ולהוציאה מן הספק שהיתה מעורבבת, ולהעמידה על העיקר שמועה כמשנתנו.
<h2>דף קע.</h2>
במאור דף עח: ד"ה הכא בלברר. לרי"ף סי' תקמו. כתוב שם: אלא בלברר קמיפלגי כי הא דרב יצחק בר יוסף וכו', עד ואנן השתא הוא דקא משנינן הכי מאחר דקיימא לן כרבא וקיימא לן נמי צריך לברר וכו'. אמר אברהם: גם לי לא נראה התירוץ הזה, מפני שאין לנו לחלוק במה שלא חלקו בגמרא. אבל התירוץ האמיתי, שלא אמר רבא [שבועות דף מא:] באותו מעשה שאינו צריך לפרעו בעדים, אלא שאינו מוחזק כפרן לאותה מלוה, בשכחת העדים ההם, ואם יבא אחר כך ויאמר פרעתיו אחרי כן, נאמן, ולדעת רב ששת שאמר הוחזק כפרן אינו נאמן. והוא האמת.
<h2>דף קעג.</h2>
במאור דף פ. ד"ה אלא הא דתניא. לרי"ף סי' תתקנג. כתוב שם: אלא הא דתניא כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה כך אין מוציאין על אחרים וכו' במאי קא מיפלגי, באותיות נקנות במסירה וכו', עד ונ"ל דשאני דין אותיות דהכא מדין אותיות דעלמא, דבאותיות דעלמא קיימא לן [דף עז.] עד שיכתוב וימסור, אבל באותיות דהכא קנה במסירה בלבד, לפי שגוף השטר עומד לו במקום כתיבה, כיון שהוא כתוב על שם יוסף בן שמעון, ושם זה יוסף בן שמעון כשם זה, לפיכך זכה בו במסירה, זה שנמסר במסירתו, דקיימא לן כתנא דידן דאמר [דף קעב:] הן על אחרים מוציאין וכו'. אמר אברהם: ומי שמע כזאת, וכי מפני ששמו כשמו קנה אותו במסירה, ואיה איפוא דצריך ליה למכתב קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה [דף עו:], שאפילו כתב לו כל לשון מכירה ולשון זיכוי שבעולם לא קנה עד שיכתוב לו כך, וזה מפני ששמו כשמו סגי ליה במסירה בלא שום כתיבה, וכשיאמר לו הלוה אני לא לויתי ממך, יאמר זה ואם לא לוית ממני הלא לוית מחברי והוא הקנה לי, יאמר לו זה ובמה קנית ואיה ההקנאה שהקנה אותך הוא וכל שעבודא דאית ביה. אלא ודאי הסוגיא הזאת [דף קעג.] לדעת מי שאמר האותיות נקנות במסירה, ונחלקו בה אביי ורבא אם צריך להביא ראיה, אם לא, וכן אם טען ואמר אגב קרקע הקנה אותם לי, ואי נמי שכיב מרע היה כשמסרם לי, ובכל אלה אינו צריך כתיבה אם תהיה המסירה ראיה לטענתו, דרבא סבר שאין צריך ראיה אחרת, דכיון שהשטר יוצא מתחת ידו נאמן. עוד יש לומר הקנה אותו לי בכל דיני ההקנאה, ובזמן שיהא ראוי להקנאה זו, ואביי סבר אינו נאמן עד שיביא ראיה איך באו לידו, ומפיהם נלמד אם היתה הקנאתו הקנאה, וכך הוא לשון גמרא אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה ורבא אמר אינו צריך, וקיימא לן כרבא. ומה שכתב הרב ז"ל [רי"ף סי' תתקנג, דף פ.] באחד מן האחים שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה שאביו נתנו לו וכתב הרב ז"ל ראיה בשטר, אבל לא בעדים לפי שאין אותיות נקנות במסירה, ואם היה שכיב מרע אפילו בעדים דקיימא לן [דף קעה.] מתנת שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו וכדגרסינן בפרק מי שמת [דף קנא.] וכו', לא תיקשי לך מה צריך אפילו לעדים, והא קיימא לן [קידושין דף נב. וש"נ] דאביי ורבא הלכתא כרבא דאמרינן [דף קעג:] שאני אחים דשמטי אהדדי, ורבא הוא דדייק הכי. אבל איניש אחרינא אינו צריך ראיה, וכתבתי במקום אחר דהא אמר רבא אין צריך הני מילי להדי מוכר אבל גבי לווה מצי אמר ליה אייתי ראיה היכי מטא שטרא שלי לידך, וחיי ראשי דזה נכון הוא מאד. [והרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' מכירה הי"א) כתב כן] והא דקאמר אותיות נקנות במסירה, לא שהמסירה צריכה, דאגב קרקע מקנו, אי נמי במתנת שכיב מרע אפילו מסירה נמי לא צריכה, אלא משום דאיפליגו בהו אביי ורבא, דרבא אמר אינו צריך להביא ראיה אחרת, כי המסירה עדות להקנאה, נמצאו האותיות הללו במסירה הם נקנות. וכך הוא הצעת הלשון אותיות נקנות במסירה, כלומר שזה יוכל לקנות אותם במסירה, רוצה לומר בראית המסירה, שאין ראיה אחרת זולתי שהן נמסרות בידו.
<h2>דף קעד.</h2>
במאור דף פא. ד"ה מסתברא. לרי"ף סי' תתקנז. כתוב שם: מסתברא לי פסקא דפסקו רבוואתא קמאי בהלוהו ואני ערב וכו'. אמר אברהם: כל זה מן הרב רבי יצחק ב"ר ראובן ז"ל, והגירסא והפסק הכל שלו.
במאור דף פא. ד"ה ההוא ערבא. לרי"ף סי' תתקנח. כתוב שם: ההוא ערבא דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי, עד ומה שדקדק הרב ז"ל מלשון מקמי דלודעינהו ליתמי, אדרבה דייקינן מינה לאידך גיסא לא לחייב את היתומים אלא לפטור את הערב וכו'. אמר אברהם: הדקדוק שדקדק אדוני הרב ז"ל יפה דקדק, אבל הפירוש שפירש לא טוב בעיני, דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו קאמר סתם, משמע שאין חייבין בשום מצוה, ואי בגדולים נהי דבמלוה ע"פ אינן חייבין דלגבי ערב ליכא משום נעילת דלת וכ"ש דמצוה ליכא ומאי איצטריך למימר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ועוד כיון דלגבי מלוה חייבין דהא מלוה בשטר היא, לגבי ערב אמאי פקע שעבודיה מהנהו נכסי, אלא ודאי ביתומים קטנים, מיהו בני דעת הוו, דאי הוה מודע להו ואמרי זיל פרעיה ואנן פרעינן לך מחייבי למיפרעיה, דהוו ליה כפעוטות שמקחן מקח במטלטלין [גיטין דף נט.], ואלו אמרי יהבינן כך וכך לצדקה מיחייבי למיתן, והא נמי מצוה הוא, ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה לוה למלוה, ומשו"ה קטנים פטורים, ולכי גדלי חקרי לה למילתא. זהו דרך הישר לדעתי, ולא כשאמר בעל החיבור הזה, כי לדבריו מה צורך להזכיר מקמי דלודעינהו דאי בתר דלודעינהו פטירי ומקמי דלודעינהו פטירי מה צורך להזכירו כלל, וכל שכן כשפרע שפשע בעצמו, ולמה יתחייבו היתומים הקטנים — שהם פטורים עד שיגדלו — בשביל שפרע, וכי הייתי סבור שיהא כחו גדול משל מלוה שתופס שטרו עליהם שאינו יכול לגבות מהם, ועוד מה שאמר שאילו אודעינהו היה פטור ומנא ליה הא. ואני אומר לעולם גובה מן הערב, דהוה ליה כמי שאין נכסים ללוה, הואיל וקטנים לאו בני פרעון נינהו תדע דאילו לא ירתי בני מאבוהון ולא מידי מי לא מיפרע מן הערב, אלא למאי שויה ערב, וכל שכן הכא דגבי מיניה. וזהו האמת והישר, כי עיקר הערבות שאדם שואל לחבירו מפני שחושש למיתה או שלא יהיו לו נכסים ליפרע מן הלוה. עוד כתוב למטה בפירושו: ואם כתב לו התקבלתי ממך גובה, שהלוה כתב לערב כך, שעשה עצמו כאילו לוה מן הערב. [אמר אברהם:] גם זה אי איפשר. דהוה ליה למימר כאילו התקבלתי. ועוד פירש שכיון שכתב לו כך הוה ליה כמי שצוה את בניו תנו וכו'. [אמר אברהם:] ומי שמע כזאת. והלוה חי ובריא בשעת הלואה ומחשב לצוות את בניו לפרוע את הערב, כחשא רמי לנפשיה שימות עד שלא יפרע והערב יפרע בעבורו.
<h2>דף קעד:</h2>
במאור דף פא: לרי"ף סי' תתקנח. כתוב שם: נשאר לנו לפרש ההיא תיובתא דאותבינהו מן שטר חוב היוצא מתחת יד ערב. וזהו פירושו, מיתיבי שטר חוב היוצא מתחת יד הערב אינו גובה, הא ודאי ביתומים היא שנויה, שאלמלא לוה קיים אמאי אינו גובה והא אפשר לחקור ולידע אם פרעו הערב למלוה אם לאו, אלא ודאי מאי אינו גובה מהיתומים וכו'. אמר אברהם: כל הטענה לא הועיל שמא כשאין כאן הלווה לחקור ממנו. אבל הדרך האמיתי, לפי שהברייתא בסתמא היא אפילו בערב קבלן והדבר ידוע שהקבלן נפרע ממנו אף על פי שיש נכסים ללוה, מעתה הערב נעשה לוה אצל המלוה ונעשה מלוה אצל הלוה, ואם היה הלווה קיים יכול הוא לתבוע את החוב ממנו במסירת השטר לבד שהוא אומר לו איני רוצה לעמוד עוד תחת השיעבוד זה שאם תמות ויבא המלוה לפרוע ממני אני לא אוכל ליפרע מבניך הקטנים עד שיגדלו, אבל מן היתומים ודאי אין לו טענה זו דמאי דהוה הוה, הילכך כל זמן שלא פרע בשבילם אינו יכול לתבוע מהם, הילכך במסירת השטר אינו נפרע מהיתומים. אבל נכתב לו התקבלתי ממך גובה אפילו מיתומים קטנים, דסתמא קתני גובה ואפילו דלא אודעינהו לא המלוה ולא הערב ולא הבטיחום היתומים לפרוע. ושני ליה שאני הכא דלהכי טרח וכתב ליה התקבלתי, כלומר ובאודעינהו מלוה ליתומים ואבטחוה למפרעיה קמיה, ומשום הכי כתב ליה התקבלתי ממך דאי לא אבטחוה יתמי למפרעא אמאי טרח. זה הדרך מיושר בעיני יותר מהכל. ואילו לדברי אדוני הרב ז"ל לא יבא בטוב מקמי דלודעינהו, ואי אודעינהו ואמר פרעינן ואדהכי והכי אזל מלוה גבי ערב ופרעיה מדעתיה אכתי מלוה על פה הוא. והחכם יבין.
<h2>דף קעה.</h2>
במאור דף פב. ד"ה ומה שכתב הרי"ף. לרי"ף סי' תתקסא. כתוב שם: ותמה על עצמך אף כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבדים בלא שטר מקויים, אם אמרו רב ושמואל ביורשין שהרשות בידו לצוות עליהם ולומר תנו דהא אי לא בעו מיהב ליה מתנה וכו'. אמר אברהם: זה הדבר קרוב הוא אל הסברא אבל אם יש להעמיד דברי הרב ז"ל, כי הוא מצוה את בניו תנו מנה לפלוני שיש לו בידי ואין שטרו מקויים אעפ"כ תנוהו לו כי אמת הוא, ואם לא ימצאו שם בני חורין יגבה מן ההקדש כי כמו שהוא מקויים אצל בניו ואין עליו תורת מלוה על פה כך הוא מקוים אצל ההקדש דזיוף לא שכיח וקיום שטרות דרבנן הוא, וכל היכא דליכא למיחש לשלא להשביע והוא כשאמר תנו מהניא הודאתו בין ליורשים [בין ללקוחות] בין להקדש, תדע שהרי אפילו במקויים אם בא ליפרע מן ההקדש צריך שבועה, וכיון שהודה אפילו במנה לפלוני בידי קיימיה לשטרא לגמרי ולא צריך שבועה משום דאהניא שטריה, הילכך כי לא מקויים נמי אם אמר תנו קיימיה לשטריה, אבל לגבי לקוחות דעלמא ולגבי הקדש אי איכא שטר מקויים אפילו במנה לפלוני בידי נמי גובה מן ההקדש דאין אדם עושה קנוניא על ההקדש שיהא שטר פרוע ויאמר שאינו פרוע וגובה בלא שבועה, אבל לגבי לקוחות דעלמא איפשר שיעשה קנוניא, ובלשון הודאה אינו גובה אלא בשבועה אפילו במקויים. כל זה אנו יכולים לומר אם אמר הרב ז"ל כך. אבל בלשון ההלכות אני רואה שכתב ודוקא דאיכא בידיה שטרא דמקויים אבל אי איכא בידיה שטרא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין לא אמר תנו אין נותנין, מדקאמר נותנין ואין נותנין ולא קאמר גובה ואינו גובה משמע דליורשים קאמר אבל להקדש וללקוחות איפשר כי ליכא שטר מקויים אפילו אמר תנו לא מהני למגבי מנייהו.
במאור דף פב. ד"ה אמר רבא. לרי"ף סי' תתקסא. כתוב שם: אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנים וכו', עד וליתיה לדרב ושמואל דהא פסק רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מהיתומים, הילכך אע"ג דלא אמר תנו נותנים וכו'. אמר אברהם: ואם אמר מלוה על פה גובה מן היורשים, הני מילי בעדים ותוך זמן או שאמר תנו לו בחובו או תנו לו סתמא. אבל אם אין לו עדים במלוה אלא מהודאת פיו זו אנו צריכים לדרב ושמואל, שאם אמר תנו הויא הודאה גמורה, ואם יש שם שטר ואינו מקויים השתא הוי מקויים וגבי מיורשים, אע"ג דסבירא להו מלוה על פה אינו גובה מן היורשים הא לאו מלוה על פה הוא. אבל אי לא אמר תנו לא הויא הודאה כלל דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואת בניו, ואפילו למאן דאמר מלוה על פה גובה מן היורשין הא לאו מלוה כלל, אלא אם כן אמר דרך הודאה גמורה שלא כמערים כדברי רבא. ויש לנו תירוץ אחר על הקושיא ההיא טוב כזה שפירש בו הרב ז"ל.
כתוב שם: ואף על גב דקיימא לן אדם עשוי שלא להשביע את בניו, הני מילי היכא דאמר אי הוה לי זוזי לא פרעתינהו לפלניא, כההוא עובדא דגרסינן בסנהדרין [דף כט:] בההוא דהוה קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי, אבל בשכיב מרע שמצוה את בניו ליכא למימר הכי, דהא קיימא לן אין אדם משטה בשעת מיתה, ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. אמר אברהם: מה שהקשה אינו כלום. דהא דאמרינן שכיב מרע שהודה הודאתו הודאה שאין צריך לומר כתובו דאין אדם משטה בשעת מיתה לאו על הודאה דלעיל קאמר, דאם כן תפשוט ליה מדידיה או מדרב ושמואל אלא הכא כשהודה בפני בעל דינו ועל ידי תביעתו דבכי האי גונא לא שייך למימר אדם עשוי שלא להשביע, אבל למשטה אני בך איכא למיחש, כי שמא כעס עליו כשתבעו שקר, וגם הוא השטה בו והתעתו ופשט לנפשיה דאינו משטה. והוא האמת.
<h2>דף קעה:</h2>
במאור דף פב: ד"ה הוציא עליו. לרי"ף סי' תתקסב. כתוב שם: כתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו דאי טעין לוה על כתב ידו ואמר פרעתי נאמן מפני שדינו כדין מלוה על פה. ולא נתברר לי זה הדבר וכו'. אמר אברהם: גם בעיני יפלא, והרב ז"ל לא אמרה מעצמו כי בשם רב שרירא ורב האיי ז"ל אמרה, ואפשר מפני שאין לה קול, כמו שיש למלוה בשטר שיש עליו עדים לא זכר אותה בשעת הפרעון ולא תבעה לפיכך אינו יכול לומר שטרך בידי מאי בעי. אי נמי שטר שיש עליו עדים יש לו להפחיד שמא יתקיים בחותמיו ויוציאנו עליו לאחר זמן ולעולם אם היה פרוע לא היה מניחו אצלו, אבל שטר כתוב בכתב ידו סבור הוא אינו יכול לקיימו אלא מפיו ולפיכך אינו מקפיד לחזרתו. ולזה הטעם אם הוחזק כתב ידו בבית דין אינו יכול לטעון ולומר פרעתי וגם לטעם הראשון היה ראוי לומר כן, שהרי כיון שהוחזק בבית דין יש לו קול ולא היה ראוי לשכח אותו.
